<h1>ראבי"ה סימן תתק"ג</h1>
<h2>דף מ.</h2>
ואי לאו מצה היא מצה אמר רחמנ', פי' רש"י, מצות אמר רחמנ' [ויקרא י'] ואכלוה מצות אצל המזבח. לעולם מצה היא, ולהכי תנא בו קרא לעכב. תימא מנא ליה בחלוט תנא בה, וקרא אמר בחמץ למצוה גופיה הוא דאתא ולא לעכב, עיכוב' דחלוט מנא ליה. ואין תימ', דגבי חמץ כתי' בלשון לאו וכל לאו עיכובא אפי' בחד קרא סגי, אבל הכא דכתב בלשון עשה כמו מצות תאכל, שייך למימר הני מילי למצוה וצריך קרא אחר לעכב. וכן בזבחי' [כ"ג ע"א] וכפר' אלא למעוטי חלוט וכו' עד ואי לאו מצה היא מצות אמר רחמנ', פי' שני מקראות יש לנו, ולמצוה ולעכב, לא תאפה חמץ אלא מצה והיינו עשה לגבי חלוט, ומקרא שני ואכלוה מצות דמנחת חובה. ומשני לעולם מצה היא, פי' יותר קרוב חלוט למצה מלחמץ, ואי כתב לן רק תרי קראי היה לנו לומר דמצה וחלוט דינם שוה ואם לא עשה המנחה מצה או חלוט נפסלת, בא הכתוב השלישי מצות תאכל לומר שאין דינן של חלוט במצה, וכיון דאפקיה קרא דלא תאפה לא הוצרך אלא ללאו, כדמסקי' בפ' כל המנחות באות [נ"ג ע"א]. ואע"ג שהקשה התלמוד התם ואמר, לא תאפה חמץ אלא חלוט, והוא מצי לשנויי א"כ חלוט במצה ותלתא קראי למה לי לא חש להשיב, משום דאיכא התם אכתי פירכא טובא. אבל לא מצי לשנויי, לעולם לאו מצה ושנה עליו לעכב לפסל, דא"כ בתרי קראי טפי ואפי' מקרא דלא תאפה חמץ גרידא נפקא לן שפיר עיכובא דדינו ממש כחמץ כיון דלאו מצה היא. אבי העזרי.
